המומינים מתארים את מורכבות הקיום בקווים פשוטים

70 שנה אחרי שנוצרו, המומינים עדיין מכניסים כחצי מיליארד דולר בשנה וכעת מככבים בסרט חדש. איך התגלגלה קריקטורה של הפילוסוף קאנט שציירה טובה ינסון לסדרת הדמויות האהובה, ואיך מתארים את מורכבות הקיום בציור פשוט כל כך.

יצורים דמיוניים, לבנים ועגלגלים, בעלי אוזניים מחודדות וחוטם גדול ורחב במיוחד המזכיר היפופוטם - אלה הם המומינים, יצירי דמיונה של הסופרת והמאיירת הפינית טובה ינסון. הם חיים להם חיים נטולי דאגות בעמק המומינים, מבלים את זמנם עם חברים מגוונים, יוצאים להרפתקאות סוחפות וכבר מזמן נהפכו לדמויות הספרותיות הפיניות הכי מוכרות והכי אהובות - וכנראה גם הכי רווחיות - בעולם.

ספרי המומינים תורגמו ל- 44 שפות, נמכרו במיליוני עותקים וזכו לכמה עיבודים קולנועיים, לעיבודים לתיאטרון וכן לסדרת טלוויזיה מצליחה. החל ב- 1954 הם כיכבו גם ברצועת קומיקס יומית שהתפרסמה בעיתונים ברחבי העולם במשך 21 שנה, ובפינלנד הוקם לאורך השנים פארק שעשועים מיוחד בשם "עולם המומינים" וכן מוזיאון מיוחד המוקדש לטרולים העגלגלים. שווי המוצרים הנלווים הנושאים את דמויותיהם של המומינים ונמכרים ברחבי העולם הוערך ב- 2010 בידי "גרדיאן" הבריטי ביותר מ- 550 מיליון דולר לשנה.

קסמם של המומינים, החוגגים השנה 70 להולדתם, לא הועם עם השנים. להיפך. גם בגיל 70 הם לא נחים לרגע, מתרוצצים פעילים ותזזיתיים וממשיכים לכבוש לבבות: הם מככבים בסרט אנימציה צרפתי־פיני חדש באורך מלא, "Muumit Rivieralla" (המומינים בריביירה), שהוקרן בבכורה באוקטובר בפסטיבל הסרטים בלונדון וייצא בסוף השבוע הקרוב לבתי הקולנוע בצרפת (הסרט נרכש להפצה בישראל אך טרם נקבע מתי יוקרן); הם הפגינו נוכחות בתערוכה שהוקדשה לחייה וליצירתה של ינסון והוצגה בקיץ האחרון במכון לאמנות עכשווית בלונדון; והם חוגגים עכשיו בפסטיבל הקומיקס של אנגולם - מאירועי הקומיקס החשובים בעולם - שבו נפתחה ב- 29 בינואר התערוכה "עולמם הקסום של המומינים".

כמו הדמויות שיצרה, גם ינסון עצמה - שבשנה שעברה צוינו 100 שנה להולדתה - היתה טיפוס מיוחד במינו. היא נולדה למשפחה בוהמיינית שהיתה חלק מהמיעוט דובר השבדית בפינלנד. אביה היה פסל, אמה מאיירת, המשפחה התגוררה בהלסינקי ואת ספרה הראשון פירסמה כבר בגיל 13. היא למדה אמנות בשטוקהולם ובהלסינקי ולאחר מכן גם בפריז וברומא, וחזרה לפינלנד זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.

המלחמה נתנה אותותיה ביצירתה של ינסון. ספר המומינים הראשון, "משפחת המומינים והשיטפון הגדול" (בתרגום חופשי, הספר לא תורגם לעברית), שדווקא לא זכה להצלחה גדולה, התפרסם ב- 1945 וסיפר על שיטפון הפוקד את עמק המומינים, ואילו הספר השני "כוכב שביט מגיע לעמק המומינים" (תרגום חופשי) ראה אור שנה לאחר מכן ובו התכוננו המומינים להתרסקותו הצפויה של כוכב שביט על כדור הארץ.

"החרדה והעצב של טובה נמצאים בשני הספרים הראשונים", אמר בשנה שעברה לבי־בי־סי בול וסטין, שהיה חבר של ינסון במשך 20 שנה. "בזמן המלחמה היא היתה מדוכאת וזה משתקף בספרים הללו, שעוסקים באסונות. כתיבה של ספר ילדים על שיטפון ענק אינה דבר נפוץ".

לדברי דנה כספי, שתירגמה לעברית שניים מספרי המומינים ("הסיפור על מגבעת המכשף" ו"חורף קסום"), "ינסון בכלל לא כתבה לילדים. הכתיבה שלה נולדה מטראומת המלחמה, מרעיונות פציפיסטיים ומפנטזיות של בריחה מעולם הרוס ומאוד קודר".

בראיון לרגל יום הולדתה ה- 85 סיפרה ינסון כי ציירה את המומין הראשון שלה כבר בשנות ה- 30, אחרי ויכוח סוער עם אחד מאחיה על הפילוסוף עמנואל קאנט. היא הפסידה בוויכוח, לאחר שאחיה הציג טיעון שהתבסס על דבריו של קאנט, ובתגובה ניגשה ינסון וציירה על קיר חדר השירותים את "היצור המכוער ביותר שאפשר להעלות על הדעת", כדבריה, וכתבה תחתיו את השם "קאנט". היא לא העלתה אז בדעתה שציור השירותים הזועם הזה עתיד להפוך לכל כך משמעותי בחייה.

דמותו של המומינטרול התפרסמה לראשונה בקריקטורות פוליטיות שציירה ינסון, כדמות שהופיעה באופן קבוע ליד חתימת שמה. בתחילת שנות ה- 50, לאחר שפירסמה כבר ארבעה ספרי מומינים ולאחר ששניים מהם כבר תורגמו לאנגלית, הציע לה מו"ל בריטי לצייר רצועת קומיקס יומית של המומינים לעיתון הבריטי "איוונינג ניוז". ינסון הסכימה, והקומיקס הזה החל להתפרסם ב- 1954. ינסון עמדה במשימה במשך חמש שנים, אך אז התעייפה והעבירה את הקומיקס לידיו של אחיה, לארס, שהמשיך לפרסם אותו עד 1975. היא עצמה רצתה להתפנות ליצירת ספרים חדשים.

רבות מבין הדמויות בספרי המומינים עוצבו בהשראת בני משפחתה של ינסון ואנשים שהיו קרובים אליה. כך למשל, מומינאבא ומומינאמא נוצרו בהשראת הוריה, ואילו בספרה השלישי, "הסיפור על מגבעת המכשף", הופיעו שתי דמויות שייצגו אותה ואת ויויקה באנדלר, אשה נשואה שאתה ניהלה ינסון רומן קצר וסוער. מכיוון שהומוסקסואליות היתה באותם ימים לא חוקית בפינלנד, נאלצה ינסון להסתיר את מערכות היחסים שניהלה עם נשים, אבל ביצירותיה היא נטלה לעצמה חירות חתרנית.

כך, שתי הדמויות שמופיעות בספר הזה (ונקראות במהדורה האנגלית בוב ותינגומי) נמצאות תמיד יחד, הולכות יד ביד ומחזיקות במזוודה שהן לא מספרות לאיש מה יש בתוכה. רק הן יודעות שבתוך המזוודה מסתתרת אבן אודם יפה וגדולה. גם האשה שאיתה בסופו של דבר חלקה יונסן את חייה, טוליקי (טוטי) פייטילה, זכתה לייצוג בספרי המומינים וסיפקה השראה לדמותה של טוטיקי - אמנית שהיא חברה נאמנה של מומינטרול ומשפחתו.

בסוף שנות ה- 50, לאחר שפירסמה שישה ספרים בכיכובם של הטרולים החביבים, ולאחר שהמומינים כבר נהפכו להצלחה בינלאומית והמומין־מאניה היתה בשיאה, מצאה עצמה ינסון מותשת. היא נאלצה לדחות עוד ועוד הצעות לפרויקטים הקשורים בהם שזרמו אליה ללא הפסק (בין היתר דחתה את בקשתו של וולט דיסני לרכוש את הזכויות על המומינים), והיתה במרדף בלתי פוסק אחר רעיונות. "המומינים הארורים הללו", כתבה ביומן שלה, "אני לא רוצה לשמוע עליהם יותר. אני יכולה להקיא על המומינטרולים".

כדי להתנתק מעט מן הטירוף החליטה לעבור להתגורר עם בת זוגה על אי קטן בארכיפלג של פינלנד. השתיים גרו שם מדי קיץ למשך כמה חודשים, בבית ללא חשמל וללא מים זורמים, אך נהנו משקט ושלווה שאיפשרו לינסון להמשיך ליצור הרחק מהקרנבל. ב- 1970 פירסמה ינסון את ספר המומינים האחרון, "מאוחר בנובמבר" (תרגום חופשי), ולאחר מכן עברה לכתוב ספרים למבוגרים. לאורך כל השנים היא ניהלה קריירה מקבילה כציירת ומאיירת, והציגה את ציוריה בשורת תערוכות.

לפי הערכות, יותר מ- 15 מיליון ספרי מומינים נמכרו לאורך השנים, והחברה "Moomin Characters" שהקימה ינסון יחד עם אחיה כדי לטפל בזכויות היוצרים של המומינים היא כיום אחת הרווחיות ביותר בפינלנד. ינסון נהפכה לאחת מסופרי הילדים המצליחים בכל הזמנים. היא מתה ב- 2001, בת 86, בהלסינקי. בשנה שעברה פירסם סופר הילדים הבריטי המצליח פיליפ פולמן מאמר דעה ב"גרדיאן" ובו טען כי ינסון צריכה היתה לזכות בפרס נובל לספרות.

בנוסף על כישרונה של ינסון כסופרת וכמאיירת, המתרגמת דנה כספי מצביעה על מרכיבים נוספים בקסם שמהלכים המומינים הקוראים. "מבחינתי מילת המפתח היא אנושיות", אומרת כספי. "יש בהם שילוב מוצלח של עולם פנטסטי ודמויות פנטסטיות, שמגלמות אנושיות מורכבת. ילדים רגילים לכך שפעמים רבות דמויות בספרים מסמלות רוע או טוב, ואילו ינסון דחתה את הרעיונות של רע מוחלט וטוב מוחלט. בכתיבה שלה יש הרבה אמביוולנטיות, רגשות מעורבים, ובכל חוויה יש התרגשות, שמחה, פחד ורתיעה.

"כך נוצר עולם מלא עומק ומשמעות", אומרת כספי, "בלי טיפת שטחיות או ניסיון להתנחמד ולפנות לילדים. למעשה, ינסון לקחה את הז'אנר הזה של ספרי ילדים כדי לכתוב על דברים אחרים לגמרי, אבל בזכות הדמויות, הסיפורים קוסמים גם לילדים וגם למבוגרים".